תוך יומיים מרגע שקיבלנו את המרחבים היה צריך לפתוח את בית החינוך. בלחץ בלתי אפשרי, עבודה של מעל ל- 12 שעות ביממה, אבק שלא נגמר וצוות נפלא, זה קרה!
ידענו שלא תהיינה כתות רגילות, ידענו שאין לנו גישה לחלק נכבד מהציוד של המורות, ידענו שיחסרו לנו כסאות ושולחנות. ההכרה שזה יהיה המצב, חלחלה אי שם במחצית אוגוסט והיה ברור שיש להכין את הצוות להוראה אחרת. זיהיתי שיש כאן הזדמנות פז בלתי חוזרת לערוך שינוי פדגוגי, להפוך את האתגר להזדמנות ותפסתי אותה בשתי ידיים.
הסתגרנו במשך יומיים ל-36 שעות של למידה וניצלנו את ימי ההיערכות לעסוק בין השאר בלמידה במרחבים פתוחים עם חובב בכר מארגון ערי חינוך שחשף אותנו לגישת הלמידה ואיפשר לנו להתנסות בפדגוגיה של "ישיבה גמישה בכתה".
באיזה מחקר נאמר שישיבה בכתה ליד שולחן במקום קבוע, בטורים או קבוצות היא הדרך המתאימה לכולם ללמוד? נהפוך הוא, מחקרים מראים שזה לא מתאים לכולם. מעבר לזה בדקו עם ילדכם הפרטיים, שעות רבות במשך היום הם מבלים בישיבה: שש שעות לפחות בבית הספר ובהמשך (במידה ולא הצלחתם לנתק אותם) מול המסכים- זה מאד מאד לא בריא!
ומעבר לכל, בשנה שעברה הגדרנו בבית החינוך את העיקרון הפדגוגי שלנו: למידה במרחב הפתוח בסביבה אוטונומית מקדמת מוטיבציה פנימית ללמידה ותורמת לתחושת השייכות.
הזכות לבחור את מקום הישיבה ואופן הישיבה המיטבי ללמידה היא חלק ממתן האוטנומיה לתלמיד המאפשרת לו לפתח מודעות עצמית כלומד.
מומלץ להתבונן בסרט המעורר השראה
חווית הלמידה וההתנסות בסדנת המורים היתה עצומה. אך איך מתרגמים אותה לשטח? איך אנו שדגלנו בכתה המסורתית, ילדים להורים, סבים וסבתות שגדלו בכתה המסורתית נעשה את השינוי? איך יגיבו הילדים, מה יגידו ההורים?
האמת אין הרבה ברירות, האילוץ קיים. כואב לנו השינוי, לא פשוט לנו... אך כמו שהצהרנו בתחילת השנה "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" כולנו מבינים שיש לנו הזדמנות פז בלתי חוזרת, להיפרד מהעידן התעשייתי בו הומצא בית הספר ולהיכנס בזהירות ועם הרבה ענווה וכבוד לעבר אל המאה 21 .
בחרתי ללוות בבלוג מקרה אחד של מורה אחד וכתה אחת (אולי מדי פעם אפזול גם לכתות אחרות) ולתעד עד כמה שאוכל את ההתרחשות, למען כל האמיצים שיצאו למסע דומה.
יום רביעי 31.8.16 שעת צהרים, לפני שעתיים סיים המורה הצעיר את החזרות עם כתתו החדשה לקראת טקס פתיחת שנת הלימודים וקבלת כתה א' עליו עמל בשבוע האחרון. כשהוא עייף ומלא דאגות לקראת היום הראשון ללימודים, קיבל לידיו את מקלט התזמורת ששימש במהלך הקיץ כמחסן לארגון ספריית ההשאלה של בית החינוך ופונה (חלקית) ונשטף לפני מספר שעות. נותרו בו גבב של ציוד, מספר שולחנות וכסאות במספר גדלים, כמה חוברות תווים שנותרו בו, זכר לתפקידו הקודם, מערכת תופים (נו, נפלא שיש דבר כזה בכתה...) , דלי קטן ועוד מספר חפצים שגם הם לא קשורים לעניין.
1.9.16 הטקס עבר בהצלחה, אך הכניסה למה שאולי אפשר לקרוא לו חלל למידה בלתי מאורגן היה קצת פחות מוצלח. חווית ההצלחה של הטקס נמהלה בחווית למידה לא ממש מוצלחת בחלל הלא מתאים ובלי שנעשתה ההכנה המתאימה לתלמידים.
מסקנה מספר אחת:
חייבים לארגן את החלל בחוכמה רבה, לחשוב על כל האפשרויות (שניתן להעלות על הדעת) ורק אז להכניס את התלמידים להדרכה על הסביבה החדשה.
2.9.16 בחרתי לפתוח את הבוקר במקלט עם התלמידים (32 באותו בוקר) בסדנה קצרה של "מצמיחים" , שוחחנו תוך כדי משחק על האומץ לומר את האמת שלי מול הקבוצה ועל האומץ לוותר בכתה. בסופו של דבר אחרי הסרת קליפות של "מה יגידו עלי" כולם דיברו על הרצון הכן של כולם ללמוד ולהצליח.
הוצאנו את הילדים להפסקה מכוונת למשחק על מנת שנוכל לארגן את החלל. מיינו מה שמתאים לנו לתהליכי הלמידה ומה שלא, הוצאנו את כל מה שהיה מיותר, הבאנו ציוד שחסר וארגנו בחלל פינות שונות ואפשרויות ישיבה שונות: שני מתחמי למידה בקבוצות, שולחנות לאורך הקיר במבנים שונים, שולחן בודד למי שזקוק לפינה יותר שקטה, שטיחון, מחצלת גדולה במרכז, שולחן הקנייה גדול וסביבו כסאות וגיגית ובה מצעי כתיבה קשיחים.
בימים שהיתה לי שעה פנויה ביליתי בשופינג מטורף בחנויות הסטוק השונות באזור וליקטתי אביזרים המתאימים לכתה גמישה.
גיגיות, שרפרפים, מצעי כתיבה קשיחים, אטבי כביסה לתליית עבודות ועוד...
אחרי שארגנו את החלל, הזמנו את התלמידים להיכנס. התיקים נשארו בחוץ וסודרו או נתלו במבואה למקלט (לתלמידים יש נטייה לשים את תיקם במקום מסויים ולסמן טריטוריה ואת זה בדיוק רצינו למנוע).
הושבנו אותם על המחצלת המרכזית וברכנו אותם בברכת ברוכים הבאים לכתה החדשה שלהם. הסברנו את עיקרון הלמידה בכתה:
כל בוקר מתחיל במליאה על המחצלת ובשיחת בוקר טוב קצרה עם המורה שמתחיל את היום.
לאחר מכן ערכנו היכרות עם מקומות הישיבה בכתה, הסברנו שאין מקומות קבועים ובכל יום כל תלמיד יכול לבחור מחדש היכן לשבת. זכות הבחירה עומדת בעינה כל עוד התלמיד שומר על כללי הלמידה ועומד במטלות לביצוע. במידה והשיעור יהיה עם כל הכתה (יש להם לא מעט פיצולים), מליאת ההקנייה תתבצע כשהתלמידים על המחצלת.
כל תלמידים התבקשו בזה אחר זה לבחור את מקומם להיום, זה היה מפתיע שלפחות תשעה מהם בחרו ללמוד על המחצלת. כל אחד ניגש למקומו ובדרך הביא את הקלמר (הצעת ייעול, נכנסים לכתה כשהקלמרים ובקבוק השתייה איתם).
תלמיד חילק את דף המשימה לכולם, מצעי כתיבה למי שבחר לעבוד על המחצלת או על השטיח ומאותו רגע, הפלא ופלא החלה הלמידה. כולם מצאו את מקומם, היו מאושרים וביצעו את המטלה כשהמורה והסייע שלו עוברים בין התלמידים ומסייעים למי שזקוק לסיוע.
כל תלמיד שסיים את המשימה, תלה אותה באמצעות אטב על חוט שנתלה על קיר הכתה ולקח משימת המשך.
במשך שעה וחצי שבו נמשך קטע הלמידה הזה, היה רעש נעים של שיח למידה בין תלמידים וכולנו יצאנו בתחושה של חווית למידה טובה.
יש לנו עוד עבודה רבה בארגון החלל ויצירת אוירה של כתה, יש עוד כללים שצריך להכניס, כל דבר בעתו, לא רצינו להציף.
ולצוות המקסים שלי שיוצא למסע חדש, אני רוצה להוסיף את המשפט של אנטואן דה סנט-אכזופרי:
"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תוכניות ולבנות ספינה."
יש לנו עוד דרך ארוכה וכל מורה בונה את הספינה שלו, אך העיקרון הוא אותו עיקרון: גמישות ואוטונומיה.
מהלך הדורש גמישות מחשבתית אצל כולנו: מורים, תלמידים והורים שיהיה לנו בהצלחה!
ובכל זאת, עם כל הכבוד לאנטואן, אפשר גם ללמוד מנסיונם של אחרים.
עבור המורים שלי וכל המורים המתנסים בהוראה במרחב פתוח וישיבה גמישה בכתה, תרגמתי צרור עצות ממישהי שכבר התנסתה וגם דף של כללים לכתה.
ידענו שלא תהיינה כתות רגילות, ידענו שאין לנו גישה לחלק נכבד מהציוד של המורות, ידענו שיחסרו לנו כסאות ושולחנות. ההכרה שזה יהיה המצב, חלחלה אי שם במחצית אוגוסט והיה ברור שיש להכין את הצוות להוראה אחרת. זיהיתי שיש כאן הזדמנות פז בלתי חוזרת לערוך שינוי פדגוגי, להפוך את האתגר להזדמנות ותפסתי אותה בשתי ידיים.
הסתגרנו במשך יומיים ל-36 שעות של למידה וניצלנו את ימי ההיערכות לעסוק בין השאר בלמידה במרחבים פתוחים עם חובב בכר מארגון ערי חינוך שחשף אותנו לגישת הלמידה ואיפשר לנו להתנסות בפדגוגיה של "ישיבה גמישה בכתה".
באיזה מחקר נאמר שישיבה בכתה ליד שולחן במקום קבוע, בטורים או קבוצות היא הדרך המתאימה לכולם ללמוד? נהפוך הוא, מחקרים מראים שזה לא מתאים לכולם. מעבר לזה בדקו עם ילדכם הפרטיים, שעות רבות במשך היום הם מבלים בישיבה: שש שעות לפחות בבית הספר ובהמשך (במידה ולא הצלחתם לנתק אותם) מול המסכים- זה מאד מאד לא בריא!
ומעבר לכל, בשנה שעברה הגדרנו בבית החינוך את העיקרון הפדגוגי שלנו: למידה במרחב הפתוח בסביבה אוטונומית מקדמת מוטיבציה פנימית ללמידה ותורמת לתחושת השייכות.
הזכות לבחור את מקום הישיבה ואופן הישיבה המיטבי ללמידה היא חלק ממתן האוטנומיה לתלמיד המאפשרת לו לפתח מודעות עצמית כלומד.
מומלץ להתבונן בסרט המעורר השראה
חווית הלמידה וההתנסות בסדנת המורים היתה עצומה. אך איך מתרגמים אותה לשטח? איך אנו שדגלנו בכתה המסורתית, ילדים להורים, סבים וסבתות שגדלו בכתה המסורתית נעשה את השינוי? איך יגיבו הילדים, מה יגידו ההורים?
האמת אין הרבה ברירות, האילוץ קיים. כואב לנו השינוי, לא פשוט לנו... אך כמו שהצהרנו בתחילת השנה "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" כולנו מבינים שיש לנו הזדמנות פז בלתי חוזרת, להיפרד מהעידן התעשייתי בו הומצא בית הספר ולהיכנס בזהירות ועם הרבה ענווה וכבוד לעבר אל המאה 21 .
בחרתי ללוות בבלוג מקרה אחד של מורה אחד וכתה אחת (אולי מדי פעם אפזול גם לכתות אחרות) ולתעד עד כמה שאוכל את ההתרחשות, למען כל האמיצים שיצאו למסע דומה.
יום רביעי 31.8.16 שעת צהרים, לפני שעתיים סיים המורה הצעיר את החזרות עם כתתו החדשה לקראת טקס פתיחת שנת הלימודים וקבלת כתה א' עליו עמל בשבוע האחרון. כשהוא עייף ומלא דאגות לקראת היום הראשון ללימודים, קיבל לידיו את מקלט התזמורת ששימש במהלך הקיץ כמחסן לארגון ספריית ההשאלה של בית החינוך ופונה (חלקית) ונשטף לפני מספר שעות. נותרו בו גבב של ציוד, מספר שולחנות וכסאות במספר גדלים, כמה חוברות תווים שנותרו בו, זכר לתפקידו הקודם, מערכת תופים (נו, נפלא שיש דבר כזה בכתה...) , דלי קטן ועוד מספר חפצים שגם הם לא קשורים לעניין.
1.9.16 הטקס עבר בהצלחה, אך הכניסה למה שאולי אפשר לקרוא לו חלל למידה בלתי מאורגן היה קצת פחות מוצלח. חווית ההצלחה של הטקס נמהלה בחווית למידה לא ממש מוצלחת בחלל הלא מתאים ובלי שנעשתה ההכנה המתאימה לתלמידים.
מסקנה מספר אחת:
חייבים לארגן את החלל בחוכמה רבה, לחשוב על כל האפשרויות (שניתן להעלות על הדעת) ורק אז להכניס את התלמידים להדרכה על הסביבה החדשה.
2.9.16 בחרתי לפתוח את הבוקר במקלט עם התלמידים (32 באותו בוקר) בסדנה קצרה של "מצמיחים" , שוחחנו תוך כדי משחק על האומץ לומר את האמת שלי מול הקבוצה ועל האומץ לוותר בכתה. בסופו של דבר אחרי הסרת קליפות של "מה יגידו עלי" כולם דיברו על הרצון הכן של כולם ללמוד ולהצליח.
הוצאנו את הילדים להפסקה מכוונת למשחק על מנת שנוכל לארגן את החלל. מיינו מה שמתאים לנו לתהליכי הלמידה ומה שלא, הוצאנו את כל מה שהיה מיותר, הבאנו ציוד שחסר וארגנו בחלל פינות שונות ואפשרויות ישיבה שונות: שני מתחמי למידה בקבוצות, שולחנות לאורך הקיר במבנים שונים, שולחן בודד למי שזקוק לפינה יותר שקטה, שטיחון, מחצלת גדולה במרכז, שולחן הקנייה גדול וסביבו כסאות וגיגית ובה מצעי כתיבה קשיחים.
בימים שהיתה לי שעה פנויה ביליתי בשופינג מטורף בחנויות הסטוק השונות באזור וליקטתי אביזרים המתאימים לכתה גמישה.
גיגיות, שרפרפים, מצעי כתיבה קשיחים, אטבי כביסה לתליית עבודות ועוד...
אחרי שארגנו את החלל, הזמנו את התלמידים להיכנס. התיקים נשארו בחוץ וסודרו או נתלו במבואה למקלט (לתלמידים יש נטייה לשים את תיקם במקום מסויים ולסמן טריטוריה ואת זה בדיוק רצינו למנוע).
הושבנו אותם על המחצלת המרכזית וברכנו אותם בברכת ברוכים הבאים לכתה החדשה שלהם. הסברנו את עיקרון הלמידה בכתה:
כל בוקר מתחיל במליאה על המחצלת ובשיחת בוקר טוב קצרה עם המורה שמתחיל את היום.
לאחר מכן ערכנו היכרות עם מקומות הישיבה בכתה, הסברנו שאין מקומות קבועים ובכל יום כל תלמיד יכול לבחור מחדש היכן לשבת. זכות הבחירה עומדת בעינה כל עוד התלמיד שומר על כללי הלמידה ועומד במטלות לביצוע. במידה והשיעור יהיה עם כל הכתה (יש להם לא מעט פיצולים), מליאת ההקנייה תתבצע כשהתלמידים על המחצלת.
כל תלמידים התבקשו בזה אחר זה לבחור את מקומם להיום, זה היה מפתיע שלפחות תשעה מהם בחרו ללמוד על המחצלת. כל אחד ניגש למקומו ובדרך הביא את הקלמר (הצעת ייעול, נכנסים לכתה כשהקלמרים ובקבוק השתייה איתם).
תלמיד חילק את דף המשימה לכולם, מצעי כתיבה למי שבחר לעבוד על המחצלת או על השטיח ומאותו רגע, הפלא ופלא החלה הלמידה. כולם מצאו את מקומם, היו מאושרים וביצעו את המטלה כשהמורה והסייע שלו עוברים בין התלמידים ומסייעים למי שזקוק לסיוע.
כל תלמיד שסיים את המשימה, תלה אותה באמצעות אטב על חוט שנתלה על קיר הכתה ולקח משימת המשך.
במשך שעה וחצי שבו נמשך קטע הלמידה הזה, היה רעש נעים של שיח למידה בין תלמידים וכולנו יצאנו בתחושה של חווית למידה טובה.
יש לנו עוד עבודה רבה בארגון החלל ויצירת אוירה של כתה, יש עוד כללים שצריך להכניס, כל דבר בעתו, לא רצינו להציף.
ולצוות המקסים שלי שיוצא למסע חדש, אני רוצה להוסיף את המשפט של אנטואן דה סנט-אכזופרי:
"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תוכניות ולבנות ספינה."
יש לנו עוד דרך ארוכה וכל מורה בונה את הספינה שלו, אך העיקרון הוא אותו עיקרון: גמישות ואוטונומיה.
מהלך הדורש גמישות מחשבתית אצל כולנו: מורים, תלמידים והורים שיהיה לנו בהצלחה!
ובכל זאת, עם כל הכבוד לאנטואן, אפשר גם ללמוד מנסיונם של אחרים.
עבור המורים שלי וכל המורים המתנסים בהוראה במרחב פתוח וישיבה גמישה בכתה, תרגמתי צרור עצות ממישהי שכבר התנסתה וגם דף של כללים לכתה.
אסנת יקרה, קראתי את היומן שלך בשקיקה. התהליך החדש שאת מובילה,או שהמציאות עוררה,הינו בחירה מאד אמיצהה מאתגרת ומבורכת. בהצלחה!ניצן
השבמחקאסנת יקרה, קראתי את היומן שלך בשקיקה. התהליך החדש שאת מובילה,או שהמציאות עוררה,הינו בחירה מאד אמיצהה מאתגרת ומבורכת. בהצלחה!ניצן
השבמחקאסנת ✡ תודה על אומץ לב מנהיגות איתנה פתיחות חתירה למצויינות וגמישות
השבמחקאסנת ✡ תודה על אומץ לב מנהיגות איתנה פתיחות חתירה למצויינות וגמישות
השבמחק