כל שינוי הוא תהליך לא פשוט ובעיקר לנו המבוגרים.
אנו מקובעים בדפוסי חיים, נצמדים למוכר ולבטוח ובעיקר פוחדים מהשינוי, זה שיערער את אמיתות חיינו (גם אם לא תמיד הן הוכיחו את עצמן כמוצלחות).
העולם עבר שינויים רבים במאה השנים האחרונות, עידן התקשוב והגלובליות שינה אותו ללא היכר, מקומות ציבוריים ושירותים שהכרנו שינו את עצמם ללא היכר. לבנק אני כמעט ולא מגיעה ואת החשבון שלי אני מנהלת מהנייד, כמו גם שירותים אחרים שהפכו לוירטואליים.
אך רק מקום אחד נשאר כשהיה - הכתה!
כך היא נראתה לפני מעל 70 שנה ולמעשה כך היא גם נריאת היום.
קצת יותר צבעונית, קצת יותר מאובזרת, אך העיקרון של המורה במרכז עדיין שולט בכפה. כתה כזו מאופיינת בלמידה בה רוב השיח נעשה על ידי המורה, כתה שיש בה בעיקר למידה פרונטאלית, והרבה תרגול ושינון. לא שזה רע, חס וחלילה, אך הכל צריך להיות במידה ומותאם לכישורי המאה ה-21 להם ידרשו תלמדינו, כישורים שהם שונים בתכלית מכישורי המאה ה-20.
לאילו כישורים תזדקק רוני שנכנסה לפני שבועיים לכתה א' בעוד 20 שנים? שאלה מצויינת שאף אחד לא יכול לענות עליה במדויק שכן סביר להניח שעד אז ההתפתחות הטכנולוגית ועולם החברה והעבודה ישתנה ללא היכר מזה שאנו מכירים היום ובכל זאת, מעבר לידע שרוני תזדקק לו בקריאה, כתיבה, מתמטיקה, מדעים ושפות, רוני תזדקק לכישורים של לומדת עצמאית, מכוונות עצמית ללמידה, יכולת עמידה מול קהל ודיבור בציבור, כישורי עבודת צוות, תקשורת בינאישית מעולה, יצירתיות ועוד רשימת כישורים שטרם חשבנו עליהם.
ומעבר לכל יש צורך לחזק את תחושת השייכות והביטחון של כל אחד ואחת בעולם שהופך לדיגיטאלי יותר ויותר ומייצר תחושת ניכור עזה.
נדרש שינוי בפדגוגיה, אך הפדגוגיה תתקשה להשתנות אם לא נשנה גם את המבנה הפיסי של הכתה והדרך בה הילדים לומדים.
אנו כולנו מהבוגרים ועד לצעירים שבצוות בית החינוך למדנו כתלמידים ולימדנו כמורים בפדגוגיה הישנה. מכירים היטב את הכתה ובה טורי שולחנות, שוחים בה כמו דג במים ומכירים את כל הכלים לניהול הכתה ומרגישים בה בטוח. אז מה רוצים מאיתנו עכשיו? הרי מה שהיה יכול להמשיך ולהתקיים? אז זהו שלא! אם אנו רוצים לא לחטוא צריך לפתוח צוהר למאה ה-21 ולהתחיל לנוע לכיוון.
ארבעה ימים אחרי פתיחת שנת הלימודים, נערכה ישיבת צוות וכשכולנו עדיין חווים את הדי תרועת ההתחלות של פתיחת שנת הלימודים ערכנו בדיקת דופק .
כל מורה קיבל שני פתקים: האחד לבן עליו היה על המורה לרשום משהו חיובי שקרה לו ולכתתו בשל השינוי בישיבה בכתה ופתק צבעוני עליו היה צריך לכתוב קושי או בעיה שנוצרה עקב השינוי.
בהמשך, שמנו על הרצפה בריסטול המחולק לארבעה מימדים: ארגון, פדגוגיה, מרחב ומערכות יחסים. כל מורה התבקש להניח את הפתקים שלו במקום המתאים בהתאמה למימד אליו התייחס בפתק. וכך למעשה קיבלנו מיפוי מהיר של איזורי ההצלחה והקושי במימדים השונים.
שימו לב לריכוז הפתקים החיוביים במימד מערכות היחסים וריכוז הפתקים הצבעוניים במימד המרחב והארגון.
עכשיו אנו יודעים היכן המוקדים שמעלים את עיקר הקושי ובהם יש לטפל וללתת להם מענה והיכן קיימת תחושה אמנם התחלתית של הצלחה.
אנו מקובעים בדפוסי חיים, נצמדים למוכר ולבטוח ובעיקר פוחדים מהשינוי, זה שיערער את אמיתות חיינו (גם אם לא תמיד הן הוכיחו את עצמן כמוצלחות).
העולם עבר שינויים רבים במאה השנים האחרונות, עידן התקשוב והגלובליות שינה אותו ללא היכר, מקומות ציבוריים ושירותים שהכרנו שינו את עצמם ללא היכר. לבנק אני כמעט ולא מגיעה ואת החשבון שלי אני מנהלת מהנייד, כמו גם שירותים אחרים שהפכו לוירטואליים.
אך רק מקום אחד נשאר כשהיה - הכתה!
כך היא נראתה לפני מעל 70 שנה ולמעשה כך היא גם נריאת היום.
קצת יותר צבעונית, קצת יותר מאובזרת, אך העיקרון של המורה במרכז עדיין שולט בכפה. כתה כזו מאופיינת בלמידה בה רוב השיח נעשה על ידי המורה, כתה שיש בה בעיקר למידה פרונטאלית, והרבה תרגול ושינון. לא שזה רע, חס וחלילה, אך הכל צריך להיות במידה ומותאם לכישורי המאה ה-21 להם ידרשו תלמדינו, כישורים שהם שונים בתכלית מכישורי המאה ה-20.
לאילו כישורים תזדקק רוני שנכנסה לפני שבועיים לכתה א' בעוד 20 שנים? שאלה מצויינת שאף אחד לא יכול לענות עליה במדויק שכן סביר להניח שעד אז ההתפתחות הטכנולוגית ועולם החברה והעבודה ישתנה ללא היכר מזה שאנו מכירים היום ובכל זאת, מעבר לידע שרוני תזדקק לו בקריאה, כתיבה, מתמטיקה, מדעים ושפות, רוני תזדקק לכישורים של לומדת עצמאית, מכוונות עצמית ללמידה, יכולת עמידה מול קהל ודיבור בציבור, כישורי עבודת צוות, תקשורת בינאישית מעולה, יצירתיות ועוד רשימת כישורים שטרם חשבנו עליהם.
ומעבר לכל יש צורך לחזק את תחושת השייכות והביטחון של כל אחד ואחת בעולם שהופך לדיגיטאלי יותר ויותר ומייצר תחושת ניכור עזה.
נדרש שינוי בפדגוגיה, אך הפדגוגיה תתקשה להשתנות אם לא נשנה גם את המבנה הפיסי של הכתה והדרך בה הילדים לומדים.
אנו כולנו מהבוגרים ועד לצעירים שבצוות בית החינוך למדנו כתלמידים ולימדנו כמורים בפדגוגיה הישנה. מכירים היטב את הכתה ובה טורי שולחנות, שוחים בה כמו דג במים ומכירים את כל הכלים לניהול הכתה ומרגישים בה בטוח. אז מה רוצים מאיתנו עכשיו? הרי מה שהיה יכול להמשיך ולהתקיים? אז זהו שלא! אם אנו רוצים לא לחטוא צריך לפתוח צוהר למאה ה-21 ולהתחיל לנוע לכיוון.
ארבעה ימים אחרי פתיחת שנת הלימודים, נערכה ישיבת צוות וכשכולנו עדיין חווים את הדי תרועת ההתחלות של פתיחת שנת הלימודים ערכנו בדיקת דופק .
כל מורה קיבל שני פתקים: האחד לבן עליו היה על המורה לרשום משהו חיובי שקרה לו ולכתתו בשל השינוי בישיבה בכתה ופתק צבעוני עליו היה צריך לכתוב קושי או בעיה שנוצרה עקב השינוי.
בהמשך, שמנו על הרצפה בריסטול המחולק לארבעה מימדים: ארגון, פדגוגיה, מרחב ומערכות יחסים. כל מורה התבקש להניח את הפתקים שלו במקום המתאים בהתאמה למימד אליו התייחס בפתק. וכך למעשה קיבלנו מיפוי מהיר של איזורי ההצלחה והקושי במימדים השונים.
שימו לב לריכוז הפתקים החיוביים במימד מערכות היחסים וריכוז הפתקים הצבעוניים במימד המרחב והארגון.
עכשיו אנו יודעים היכן המוקדים שמעלים את עיקר הקושי ובהם יש לטפל וללתת להם מענה והיכן קיימת תחושה אמנם התחלתית של הצלחה.
